יום שבת, 26 בדצמבר 2015

פוסט על פסטה ופסטו

ידי רויטל | צילום: טל סיון-צפורין
בשנתיים-שלוש האחרונות, הכרתי לא מעט חברות (וחברים) דרך מדיות חברתיות.
בעיקר אינסטגרם.
זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש, איך צ׳יטוטים לא מחייבים, הופכים לחברויות יקרות מפז.

It's got to be five o'clock somewhere | צילום: רויטל כהני




גם את רויטל כהני הכרתי באינסטגרם.
זה התחיל כשמצאנו את עצמנו מצלמות נושאים זהים בלי לתכנן מראש.
טלפתיה ויזואלית שכזו.

צילום: טל סיון-צפורין
ולאט לאט הבנו שנפשותינו רקומות זו בזו.

צילום: טל סיון-צפורין
שתינו צלמות, שתינו מעצבות גרפיות, שתינו מינימליסטיות קנאיות.
שתינו נושאות ציפורי נפש רגישות.


צילום: טל סיון-צפורין
אנחנו מצלמות לא פעם זו לצד זו; עם אורלי אלקלעי ושי שבח בבלוג framed, בסדנאות צילום ובפרויקטים שונים.
טרם צילמנו יחד. או בישלנו יחד.

צילום: טל סיון-צפורין
יתכן שיותר מדי טבחים יחדיו מקדיחים קדרות, ויתכן שיותר מדי צלמים באותו חדר עלולים לעלות בלהבת אגו אימתנית.
אבל אנחנו, שתינו, בכלל עסקנו במחול.

צילום: רויטל כהני
מחול של עשבים, ושל בצק פסטה מתמסר ושל ידיים שיודעות איך הן נראות מתוך העדשה.
מדמיינות אחת את הפריים של השניה.

צילום: טל סיון-צפורין
באופן לא מאד מפתיע, הכנו יחד פסטה.
כזו שהיא תוצרת ידיים. שאפשר לשבת ישיבת נשים, וליצור את צורותיה, או למלא את כיסיה ולדבר על הלב והנפש ועל הילדים.

צילום: רויטל כהני
עד שבאים הילדים ותובעים את יצור הפסטה לעצמם.

צילום: רויטל כהני
את המכשיר החמוד ששימש אותנו לטביעת פסי הפסטה, רכשתי תמורת יורו יחיד, בשוק קצת דל בנסיעתנו האחרונה לדרום איטליה. אני לא יודעת אם יש כאלו להשגה בארץ, אבל כל משטח מחורץ יצלח למשימה. אולי הדוגמא תצא קצת שונה, שזה דבר נפלא.

צילום: טל סיון-צפורין

פסטה ביתית ברוטב פסטו

לבצק:

2 כוסות קמח סמולינה
1 כוס קמח לבן
1/2 כפית מלח גס
כ-כוס מים

על משטח העבודה, עורמים את הקמחים והמלח.
בעזרת האצבעות, מערבבים אותם זה בזה ויוצרים ערימה אחת שבמרכזה גומה.
מתחילים להוסיף את המים בהדרגה, תוך כדי לישה. מוסיפים בכל פעם מעט (לא חייבים להכניס את כל הכמות), עד שנוצר בצק אחיד ולא דביק.
ממשיכים ללוש את הבצק עוד כ-10 דקות, ומעבירים אותו למנוחה במקרר של חצי שעה לפחות.
מרדדים את הבצק על משטח העבודה, למלבן בעובי של כחצי ס״מ.
בעזרת סכין חדה, חותכים את הבצק לרצועות ברוחב של כ-1 ס״מ, ואת הרצועות מחלקים למלבנים קטנים באורך ס״מ וחצי.
בעזרת האגודל, דוחפים כל מלבן בצק, על גבי המשטח המחורץ, מכם והלאה, עד שנוצרות ערימות רכות של פסטה מעשה ידיים.

צילום: טל סיון-צפורין
צילום: רויטל כהני

לפסטו:

צרור עלי בזיליקום שהופרדו מגבעוליהם
חצי צרור עלי פטרוזיליה שהופרדו מגבעוליהם
(המדובר על צרורות סטנדרטיים ופעולת ההפרדה מבריאת נפש)
שן שום מעוכה
מעט מלח
1/3 כוס שמן זית
חופן אגוזי קשיו קלויים (טעים ונפלא ואפשר גם להחליף באגוזי מלך או בצנוברים המסורתיים)
כ-50 גר׳ גבינת פקורינו מגוררת
כף גרידת לימון
פלפל שחור

במעבד מזון מעבדים יחד (אבל לאט, לא לטחון לאבקה כבר בסיבוב הראשון) עלי בזיליקום, פטרוזיליה, שום, מלח וזילוף של שמן זית.
מוסיפים קשיו, גבינת פקורינו ובהדרגה את יתרת שמן הזית וממשיכים לעבד.
מוסיפים את גרידת הלימון, מתבלים בפלפל שחור ומעבדים עד שמתקבלת מחית אחידה וגרגרית.

בסיר גדול, מרתיחים הרבה מים עם מלח.
מבשלים חופני פסטה, 2-3 דקות.
בקערה גדולה מאחדים את רוטב הפסטו, עם גלגלי הפסטה החמים ומגישים.

צילום: טל סיון-צפורין


את רויטל הקסומה תמצאו באינסטגרם שלה ואת החלק השני של המפגש הזה, תמצאו כאן: טורטליני ארטישוק ירושלמי וערמונים.

צילום: טל סיון-צפורין
צילום: טל סיון-צפורין


יום שבת, 5 בדצמבר 2015

טרליני

ואז את כבר בתוך הריצה.



וזו דווקא ריצה טובה (אמרה זו ששונאת לרוץ).
כזו שמצליחים לנשום בה (דבר בכלל לא טרוויאלי בשביל שונאי רוץ).
ויש בה עליות מגביהות ומורדות מקלים.

ואת יודעת שגם הכיוון סוף סוף נכון.

אבל בכל זאת את מתגעגעת קצת, לטעמים שהיו רגע לפני שיצאת.

הבטחתי להביא כאן קצת מהטעמים של פוליה, שבאמת התמכרתי אליהם ואני מחכה כבר להזדמנות הבאה (שעלולה להגיע רק בעוד שנים לא מעטות), לטעום מהם עוד ועוד.

למרות שכולנו כבר בהכנות לחנוכה, וכיוון שאת חובת מתכון הסופגניות כבר יצאתי, מציעה לכם מתכון לנשנוש פריך וקליל.
מושלם עם כוס משקה של טרום ארוחה, כלומר אפריטיף - שזה מנהג שמומלץ בחום לאמץ.

בפוליה הם נמכרים בשקיות בכל פינה.  Taralli - הם הכעכים הגדולים ו-Tarallini הקטנטנים.
על בסיס שמן זית, יין לבן ולעיתים גם תפוחי אדמה. מתובלים בעשבי תיבול או ככה, נטורל.


טרליני

לכ-30 יח׳

2 כוסות קמח
1/2 כפית מלח
1/3 כוס שמן זית
1/2 כוס יין לבן
מעט פלפל שחור טחון טרי
כף עשבי תיבול קצוצים כמו אורגנו, רוזמרין או טימין

מערבבים את כל החומרים מלבד עשבי התיבול ולשים יחד כ-5 דקות, לבצק רך ונעים.
מוסיפים את עשבי התיבול ולשים עוד מעט.
מכסים ומניחים לבצק לנוח כחצי שעה.
בסיר גדול מרתיחים שפע של מים.
צרים מהבצק נחשים קטנים, בקוטר של כ-1 ס״מ ובאורך 4-5 ס״מ, ומהדקים אותם לכעכים עגלגלים.
כשהמים רותחים, מעבירים את הכעכים לבישול קצרצר (כדקה) במים. מכניסים כ-8-10 יח׳ בכל פעם. לאחר שהכעכים צפים על פני המים, מעבירים אותם בעזרת כף מחוררת למגבת יבשה.
מחממים תנור ל-180 מעלות.
מסדרים את הכעכים על גבי תבנית מרופדת בנייר אפיה ואופים כ-30 דקות, עד שהכעכים זהובים.
נזהרים לא לאפות יתר על המידה, כיוון שאז טעמם הופך מריר.


הדרינק ליד, לבחירתכם.




יום שלישי, 1 בדצמבר 2015

סופגניות צרפתיות ופארי-ברסט עם קרם חלבה ופיסטוקים

דברים עגולים.


אומרים שהחיים הם מעגליים, שנים לא האמנתי, הייתי בטוחה שהחיים הם קו ישר.
לאחרונה אני מגלה את הספירלה.

את נטלי, היא עוגיו.נט המדהימה, אני בעצם מכירה שנים (בהתחשב בגילה האמיתי, זה אומר שהיא התחילה לאפות עוגיות סביב גיל 5).
מכירה זה אומר, עוקבת ממרחק בטוח אחרי שפע המעדנים שהיא יוצרת, ותוהה איך היא עושה את זה.


במציאות נפגשנו לראשונה ממש לא מזמן באיזשהו ארוע רב משתתפים. החלפנו חיוכים מנומסים והשתדלנו לא להסגיר עד כמה הסיטואציה מביכה אותנו. כמה שבועות מאוחר יותר, ענייני עבודה זימנו לנו עוד מפגש, הפעם משמעותי יותר, בו גיליתי כמה נינוחות ונתינה יש בבחורה המקסימה הזו.

כשנטלי הציעה שניפגש ליום אפיה משותף (טוב מודה, אני בעיקר צילמתי, אבל גם גיליתי כשרון לא רע לזילוף), הרגשתי שהזמינו אותי להשתתף בליגת העל (שתי נקודות מהבכור על מטפורת הכדורגל).

״מה נכין?״ היא שואלת.
ואני חושבת, ״משוגעת, היא מבקשת ממני רעיונות?״
איפה אני ואיפה קרם גלסאז׳ וטארט עם 25 מרכיבים?


אז היא אומרת ״חנוכה״, ואני חושבת על דברים עגולים.

ועל סופגניות צרפתיות, עדינות ובוהקות מסוכר, שמתחננות כבר הרבה זמן שיכינו אותן.

היא אומרת ״נהדר, נכין גם פארי-ברסט, זה בדיוק אותו דבר״, ואני מתעלפת.

בצק רבוך זה באמת לא קשה כמו שזה נשמע, וכשנטלי מכינה אותו, זה בכלל קלי קלות.
במקום לערבב את המרכיבים במיקסר, מערבבים קודם בסיר (ואחר כך במיקסר).
סופגניות מבצק רבוך, שהן בעצם פחזניות מטוגנות, הן עדינות, קלילות ומשכנעות שאפשר לאכול לפחות שלוש מהן ברצף (כן, עשיתי את זה). יחד עם זיגוג סוכר לימוני, הן בהחלט יהפכו לפריט חובה ברשימת מטוגני החנוכה שלכם.

סופגניות צרפתיות

ל- 10-12 יחידות בקוטר 5-6 ס"מ

לבצק רבוך:

125 מ"ל חלב
125 מ"ל מים
1/4 כפית מלח
60 גרם סוכר
100 גרם חמאה חתוכה לקוביות
140 גרם קמח
3-4 ביצים טרופות



לזיגוג:

30 גרם אבקת סוכר
1 כף מיץ לימון
1 כפית מייפל (אמתי!)
מעט מים



אופן ההכנה:

  1. בצק רבוך: בסיר בינוני על אש גבוהה שמים יחד חלב, מים, מלח, סוכר וחמאה ומביאים לרתיחה חזקה. חשוב להקפיד שכל החמאה נמסה לגמרי.
  2. ברגע שהתערובת רותחת, מסירים מהאש ומוסיפים בבת אחת הקמח.
  3. בעזרת כף עץ מערבבים את התערובת עד שנוצר בצק חלק ואחיד שנפרד מדפנות הסיר.
  4. מעבירים את הבצק לקערת מיקסר עם וו גיטרה ומעבדים 2-3 דקות, עד שהוא מעט מתקרר.
  5. מוסיפים מחצית מכמות הביצים הטרופות וממשיכים לעבד במהירות בינונית. הבצק יראה כאילו הוא מתפרק, אבל מהר מאוד הוא חוזר למצבו האופטימלי.
  6. ממשיכים להוסיף בהדרגה את הביצים עד שהתערובת גמישה ומוכנה. עושים את "מבחן האצבעות", ובודקים האם נוצר שפיץ בצק בין שתיהן. במידה וכן הבצק מוכן ואין צורך להוסיף את יתרת הביצה. אם עדיין לא מספיק גמיש – מוסיפים עוד קצת ביצה וממשיכים לערבב.
  7. כאשר הבצק מוכן מעבירים לשק זילוף עם צנתר משונן בקוטר 2 ס"מ.
  8. מזלפים עיגולים בקוטר 5-6 ס"מ על גבי ריבועי נייר אפייה.
  9. בסיר בינוני מחממים שמן עד שהוא מגיע לטמפרטורה של 170 מעלות (כן, שווה למדוד עם מדחום יעודי, זה חוסך את האכזבה כשהסופגניות נשרפות או משכשכות שעות בשמן לא מספיק חם).
  10. הופכים בעדינות את הסופגניות לתוך השמן עם הצד העליון כלפי מטה (עם הנייר, הוא יפרד תוך כמה דקות - לשלוף עם מלקחיים, לא עם האצבעות!)  ומטגנים אותן במשך 4-5 דקות או עד שהן מזהיבות בצורה אחידה.
  11. בעזרת כף מחוררת מוציאים מהשמן לצלחת מרופדת בנייר סופג.
  12. מצננים מעט בטמפרטורת החדר.
  13. מכינים את הזיגוג: בקערית מערבבים יחד אבקת סוכר, מיץ לימון, מייפל ומעט מים עד שמגיעים למרקם של טחינה דלילה מאוד.
  14. טובלים את הסופגניות בתוך הזיגוג ומניחים להתייצבות במשך כשעה.
  15. מגישים.

עוד כמה מילים:

  • הסופגניות במיטבן ביום ההכנה.
  • אפשר לותר על הזיגוג ופשוט לפזר קצת אבקת סוכר לפני ההגשה.

ואם כבר עשיתן כמות כפולה של בצק רבוך, אין הזדמנות טובה מזו, להשתעשע בזילופים וללכת על המרשים מכולם - הפארי-ברסט.

מסוג הקינוחים הבלתי מושגים מבחינתי.
אבל אצל נטלי (״ברור שאת יכולה לזלף ספירלות!״) הכל נראה כל כך פשוט.
צדקה.

הלכנו על פארי-ברסט מקומי, עם קרם חלבה ופיסטוקים.
פחזניות צרפתיות בלבנט.


פארי ברסט חלבה ופיסטוק

ל- 8 יחידות בקוטר 12-14 ס"מ

לבצק רבוך:

125 מ"ל חלב
125 מ"ל מים
1/4 כפית מלח
60 גרם סוכר
100 גרם חמאה חתוכה לקוביות
140 גרם קמח
3-4 ביצים טרופות


לקרם חלבה:

500 מ"ל שמנת מתוקה
50 גרם טחינה גולמית
50 גרם דבש
2 כפיות אינסטנט פודינג וניל
30-40 גרם פיסטוקים קלויים קצוצים


לקישוט:

אבקת סוכר


אופן ההכנה:
  1. בצק רבוך: בדיוק כמו במתכון הקודם.
  2. כאשר הבצק מוכן מעבירים לשק זילוף עם צנתר משונן בקוטר 2 ס"מ.
  3. מזלפים עיגולים בקוטר 10-12 ס"מ במרווחים על גבי תבניות תנור מרופדות בנייר אפייה.
  4. מחממים תנור ל-180 מעלות.
  5. אופים במשך 20-25 דקות או עד שהפארי ברסט זהובים בצורה אחידה. ב-10 הדקות הראשונות של האפייה חשוב לא לפתוח את דלת התנור.
  6. מצננים את הפארי ברסט לחלוטין בטמפרטורת החדר עד ההרכבה.
  7. חוצים את הפארי ברסט ל-2 חלקים בעדינות בעזרת סכין משונן.
  8. קרם חלבה: בקערת מיקסר מקציפים יחד שמנת מתוקה, טחינה, דבש ואינסטנט פודינג עד שמתקבל קרם אחיד ויציב מאוד.
  9. מעבירים את הקרם לשק זילוף עם צנתר משונן בקוטר של כ-2 ס"מ ומזלפים על מחצית הפארי ברסט (זה הזמן לספירלות).
  10. מפזרים פיסטוקים קצוצים בנדיבות על גבי הקרם וסוגרים עם החלק העליון.
  11. מקשטים באבקת סוכר ומגישים.

עוד כמה מילים:

  • מומלץ להגיש את הפארי ברסט מיד כשהם מוכנים.
  • במקום פיסטוקים אפשר להשתמש בכל סוג אחר של אגוזים שאוהבים.
  • במקום דבש אפשר להשתמש בסילאן או במייפל בכמות זהה לגיוון הטעמים.


המתכונים הם של נטלי, אז אתם יודעים שהם מושלמים. היד על המצלמה עם האצבעות הדביקות - שלי.
ופה תמצאו את הפוסט של נטלי והחוויות שלה מהארוע.

יום שני, 23 בנובמבר 2015

דרום איטליה - חלק שני ואחרון (פוליה ואברוצו).

תנומה לגיטימית. אלברובלו - פוליה.


יש לי נטיה קלה לאימפולסיביות.
פתאום נכנסת לי יתושה לראש ואי אפשר להזיז אותי ממנה.
כך קרה עם פוליה.


שיטוטי אינטרנט הפגישו אותי עם כמה תמונות (כן, היתה מעורבת פסטה בעניין) שיכלו לי, ומכאן הדרך לנתיב מזרחה היתה קצרה מאד.

Trulli life

פוליה

פוליה (Puglia) - העקב של מגף, דומה קצת לישראל על סטרואידים + בתי גמדים חמודים. מישורים עצומים של כרמי זיתים וענבים, לכל כיוון שתסתכלו, משובצים בבתי ה-Trullo העתיקים ומחודדי הכיפה.
פוליה היא המחוז שמייצר את כמות שמן הזית הגדולה ביותר באיטליה, וכל מה שתאכלו כאן משופע בו. יחד עם זאת המטבח פה, הוא מה שנקרא Cucina Povera - מטבח עניים, שזה בערך האוכל הכי טעים שאתם יכולים לדמיין ועוד קצת.

Trullo Breakfast
יעד הלינה הנבחר שלנו, לבקשת הבכור שהיה שותף פעיל בתכנונים, היה בית טרולו שכזה, בסנטה לוצ׳יה שליד העיר החביבה בהחלט, מונופולי.

שיא עונת הפטריות. רכשתי במו ידי.
אמנם אנחנו כבר עתירי נסיון ב-AirBNB, אבל משפחה חביבה כזו טרם פגשנו. מארי-אנטואנט, בעלת הטרולו, קיבלה את פנינו יחד עם אמה ובתה. השולחן היה עמוס עוגות מאפה ידיה, פירות מהבוסתן המשפחתי וטוסטים קטנים שעליהם עגבניות טבולות בשמן זית ואורגנו - כיבוד אופייני לאיזור, שהילדים התעקשו להכין לארוחות הבוקר בהמשך.
לצערנו נאלצנו לעזוב את המשפחה המקסימה הזו אחרי שני לילות, עקב בעיות חשמל ומים מחרבות חופשה. לזכותם יאמר, שהם עשו ככל יכולתם לתקן וקיבלו בהבנה את עזיבתנו.


אבל הכל לטובה. את שלושת הלילות הבאים, בילינו בטרולו יפיפה פי כמה, והכי חשוב בתחילת נובמבר - מחומם!

לפוליה הגענו בכלל בגלל בארי (Bari). שאינה מכלילות החן או היופי, ורחובותיה העתיקים, מזכירים את אלו של כל עיר דרום איטלקית אחרת, בכביסה המתנופפת שלהם. אבל בבארי, יש רחוב אחד, שחייבים לבקר בו.



סימטת הפסטה נמצאת ממש מול המצודה העתיקה, שני צעדים ימינה מהגלידריה המצוינת Gelateria Gentile (וזה הכי לגיטימי להאכיל 3 ילדים גלידה לארוחת בוקר), על גלידת השקדים הנהדרת שלהם.
שם, מתחת לקשתות ולפתחי המטבחים שלהן, יושבות הנונות בין הנכדים, ופותחות (חותכות? מרדדות? מוזמנים לעזור לי כאן) אורקייטה בעזרת סכין, ליבוש ברחוב על גבי רשתות.


אם אתם מתפתים (כמונו) לרכוש מהגברות החביבות האלו, שימו לב (בשונה מאיתנו) שבפסטה הזו כדאי להשתמש מייד, ולא לנסות לאפסן אותה במזוודות עד ארץ הקודש. פסטה עם עובש זה מבאס.


אם אתם משפחה עמוסת ילדים, או זוג, או שלישיה, ושוטטתם חסרי מטרה בבארי יום שלם, כי הקדמתם מדי לסמטת הפסטה (כשקר מדי הדלתות נשארות סגורות) ואיחרתם לשוק הדגים. תוכלו לפחות להתנחם במסעדה מקסימה שמגישה מבחר מיוחד וטעים של מנות פסטה מקומיות (איך אתם עם אורקייטה מבצק חצילים או חומוס?), לצד חצי מנה פסטה פומודורו לכל ילד.
Terranima ב- Via Nicolo Putignani 213. שווה להרחיק בשבילה כמה דקות של הליכה מהעיר העתיקה.

Salumeria בבארי


Pasticciotto - מאפה מקומי, ממולא קרם וניל ודובדבני אמרנה

השיאים של פוליה נמצאים בערים הלבנות.
לא הספקנו, לצערנו לבקר בכולן (חייבים לחזור).
הן הקסימו אותנו במבוכי הסמטאות שלהן ובפרטים בקטנים שנגלו בכל פעם מעבר לפינה.


ביקרנו ב-Loccorotondo העגולה, שממנה ניתן להשקיף על כל עמק Val d'Itria משובץ הטרולי.


פבלו?
ב-Cisternino החרדנו את השלווה של מנוחת הצהריים, בריצה נמרצת בככר ובין הסמטאות. וגם בדקנו את הטרנד המקומי של הקצביות שהן גם מסעדות. במצ׳ריות המקומיות תוכלו לבחור ישירות מהויטרינה של הקצב, מה יצלה עבורכם לארוחת צהריים - מלבד סטייקים ונקניקיות טובות, תוכלו למצוא גלילים של פרשוטו או בשר פרוס דק, גבינות ועלים ירוקים בהרכבים שונים שגם הם יעלו על הגריל. כל זה, לצד תפוחי אדמה, צ׳יקוריה (עלים ירוקים צלויים) ויין מקומי, יסדר אתכם לא רע. אני לא ממליצה על הספציפי שאנחנו אכלנו בו, כי השירות בו היה כל כך מגוחך, עד שהוצאנו בעצמינו כוסות יין מהארון. אבל יש שם מבחר לא רע של אפשרויות אחרות.

גם בלאברובלו יש גלידה מצוינת


באלברובלו תמצאו את ריכוז התיירים והמוסדות התיירותיים הכי גדול באיזור (כלומר רחוב קטן + 3 סמטאות), יחד עם מקבץ בתי Trulli צפוף וחינני.
המקומיים, דרך אגב, חושבים שאלברובלו ממוסחרת (מה שנכון, בקנה מידה של איזור דל תיירות) לגמרי וימליצו על מונופולי כיעד עדיף ואמיתי יותר.

מונופולי
אז מונופולי, על הנמל הקטן שלה, הפכה לעיר המחוז שלנו לחמישה ימים.
מישהו, איפשהו, הבטיח שולי אוייסטרים שמפצחים אותם על הרציף לפי בקשה.
אנחנו לא מצאנו אותם. מצד שני גם חיפשנו את השוק ביום הלא נכון, אז יצאנו קצת קלולסים.


במונופולי פגשנו את הסייסטה האיטלקית בשיאה.
כשכפר קטן מתרוקן בשעות הצהריים, זה איכשהו נראה סביר.
אבל כשהכיכר המרכזית, של עיר משמעותית יחסית בגודלה, הופכת דוממת לחלוטין באמצע היום, זה כבר מעלה חיוך. וגם מאפשר לשני הורים לשבת, בזמן ששלושה ילדים מקיפים את המזרקה בריצה שוב ושוב, ועוד פעם אחת.


הטיול הזה היה ברובו כזה של מבוגרים. לא הכנסנו פארקי שעשועים ומוזיאוני ילדים ללו״ז - בעיקר כי לא בא לנו, וגם כי החלטנו שגלידה ופיצה על בסיס יום יומי זה בידור מספק.
אבל פה ושם זכרנו את חובתנו ההורית ואת העובדה שרחובות, מקסימים ככל שיהיו, נוטים לשעמם אותם לפעמים.



ב- Castellana Grotte, הצעדנו אותם 3 ק״מ מתחת לאדמה, כדי לראות את אחת ממערות הנטיפים היפות בעולם ובתמורה הם נשלחו לשלוש שעות של התנדנדות בין העצים ב- Indiana Park הסמוך.


מתקרבים לסיום.







את השעות האחרונות שלנו בפוליה, בילינו ב- Polignano A Mare.
השמש כבר כמעט שקעה. הרחובות היו כרגיל ריקים, החוף עטור הגשר המקומי המפורסם היה מרטיב רגליים כראוי, והדייגים תפסו את מקומם על קצה המצוק.
והכי חשוב - מצאנו אוייסטרים.






פוליה רחוקה למדי מרומא, משם יצאה הטיסה שלנו הביתה, מה שהביא לכך שהפרק האחרון בטיול (ותיכף גם הסיפור המובטח על ענייני אזורי נוחות) מתרחש באברוצו.



חווה.
עם חיות. המון חיות.
משפחה מארחת, עם ילדים משלה ואמא רוכבת סוסים שאופה ומבשלת.
נשמע מעולה, לא?


לפעמים כשנוסעים רחוק, זה מזכיר לנו דברים שידענו כבר מזמן.


ולא כל דבר מתאים לנו.
כשאני אומרת ״לנו״, אני מתכוונת למבוגרים שבחבורה.


כי הילדים מבחינתם, היו מוכנים לעבור לגור עם קרלו וקלאודיה על ארבעת בניהם בריאי הגוף, עשרת הכלבלבים, ארבעת החזירים, חמשת הסוסים ואינספור התרנגולות, עיזים, כבשים, אווזים וחמורים שלהם.

אנחנו, סוציומטים שכמונו, קצת פחות מתלהבים מלישון דלת מול דלת חדר המתבגרים הביתי, או מהמבוכה בלבקש קצת חלב כל ערב בזמן שהם צופים בטלויזיה.
אבל זה אנחנו. הם היו מארחים נפלאים.

Parco Nazionale D'Abruzzo Lazio e Molise הוא מקום יפייפה. בפרט אם תכננתם היטב והגעתם יחד עם הסתיו מצהיב ומאדים העלים.
לא הספקנו הרבה; טיילנו בוקר אחד בשמורה (לפחות עד שנרטבו הנעליים ונקרעו המכנסיים), האכלנו את הסוסים בתפוחים, ליטפנו כלבלבים שאך נולדו, אכלנו ביצים טריות מהלול, טעמנו סטייק צלוי על אש האח הפתוחה (ממטעמי אברוצו) וצלעות כבש מקומיות.
וזהו.
לא רע.

ושוב המלצות בקטנה:

גלידריה מצויינת עם אוסף מגדלורים ראוי לשמו באלברובלו:
Gelateria Arte Fredda, Largo martellotta, 47

מסעדה רשמית למראה, אך עם עליצות מתפרצת למראה אנשים קטנים - במונופולי -
La Locanda, Piazza Garibaldi 27, Monopoli
פירות ים ודגים מעולים ממש.

Pescaria
משהו בין דוכן למסעדה.
מבחר מרגש של צדפות, פירות יום ושאר פינוקים באווירה צעירה ועדכנית באופן מפתיע.
הילדים הסתכלו עלינו בשאט נפש, לוגמים אוייסטרים.
Via Roma 29, Polignano a Mare

גלידרייה מעולה ב-Pescara, שלא עשינו בה כלום חוץ מלאכול גלידה בהמלצת אופיר קדרון המדהימה, שגרמה לי להתבאס קשות שאין לנו עוד שבועיים לפחות באיטליה - תציצו באינסטגרם שלה לעוד קצת טעמים מאברוצו
Riverano Gelato
Via Venezia14, Pescara

וחייבת להמליץ בחום רב על הטרולו המהמם של קלאודיה וסרג׳יו
אמנם מצאנו אותם ב-Airbnb, אבל מפאת הבלגן הכללי שהיה כרוך בלארוז באמצע הלילה וכו׳, המפגש איתם היה כבר ישיר. לכן אנחנו לא יכולים לשבח אותם בטרוף באתר.
טרולו שעבר שיחזור קפדני ע״י צמד האדריכלים הצעירים והמקסימים האלו, עם חצר ענקית עטורת סוכות גפנים. שווה ביותר!

פיספסתם את החלק הראשון? הנה הוא כאן
וכדי שלא תפספסו, אפשר להרשם לקבלת עדכונים ממני, שם בצד ימין למעלה.