יום רביעי, 15 בפברואר 2017

פנקייק סיני בשני מילויים

צרור בלונים מטייל עם איש בים.

הוא לא האיש שלהם, של הבלונים. מיד רואים שהם לא שייכים אחד לשני, ובכל זאת הם מטיילים. יחד. בלונים ואיש, איש ובלונים.



אני אוהבת להתבונן מהצד. לנחש סיפורים שקרו וכאלו שהייתי רוצה שיקרו, אבל הם אף פעם לא נשארים איתי, הסיפורים.  מתפוגגים להם לאוויר ומשאירים אותי להצטער על העלמותם.
למרות שרציתי מאד, לאיש הזה לא מצאתי סיפור. רק ידעתי שהבלונים לא שייכים לו.

אולי יום אחד אדע גם לכתוב סיפורים של אחרים. אלו שנעזבים מידיהם ברגע של הסחת דעת, כמו צרור בלונים.


בינתיים אני עדיין עובדת על הסיפור של עצמי. הופכת בו, מתלבטת איתו, משנה ומשתנה בעקבותיו. לא תמיד יודעת אם אני מובילה אותו, או שהוא מוביל אותי.

כמה זה קל להביט בסיפורים של אחרים, לטוות בהם חוטים, לנחש כוונות ומבטים. 
כמה קשה ומעייף לא פעם, להתחייב לסיפור הפרטי שלי. זה שלפעמים בא לי להשליך בו את כל הבגדים על הרצפה, לפרוע את הוילונות ולטרוק עליו את הדלת, כמו הנערה המתבגרת שעוד לא ממש עזבה אותי, וכנראה שלעולם לא תעזוב. לפעמים בא לי להתכרבל בחומו המוכר והטוב ולפעמים אני רוצה להפוך אותו לענק מהחיים, עמוס חידושים וחלומות.

לא החלטית משהו.

לעיתים כזאת אני.

ולכן גם לא לגמרי ידעתי איך לקרוא למתכון הזה. אם הוא בכלל צריך שם חדש. המקור שלו נקרא באנגלית Scallion Pancacke - או פנקייק סיני או בינג והוא ממולא בבצל ירוק.
אני מציעה להרחיב קצת את מנעד הקמחים והמילויים, סתם כי זה כיף. את שלי מילאתי בגבינה מלוחה ובצל ירוק או בבטטות צלויות ועירית. גבינה קשה חריפה כמו פרמזן או פקורינו גם תתאים להם מאד ואם מורידים את המלח בבצק, אני יכולה לדמיין גם גרסה מתוקה.

פנקייק סיני ממולא


1/2 2 כוסות קמח - המקור נעשה מקמח לבן, אני ממש בעד קמח כוסמין שיוצא מצוין
1 כוס מים חמימים
רבע כפית מלח

במיקסר עם וו לישה, לשים יחד את כל החומרים עד לבצק רך מאד ודביק. מכסים את הקערה במגבת ומניחים לבצק לנוח לפחות חצי שעה.

למילוי בצל ירוק וגבינה מלוחה

3 בצלים ירוקים קצוצים דק
כ-100 גר׳ גבינה מלוחה מתפוררת מסוג בולגרית או ברינזה
פלפל שחור

למילוי בטטה צלויה ועירית

כ-4 בטטות קטנות
חצי צרור עירית קצוץ דק
מלח, פלפל שחור, אגוז מוסקט טחון

שמן צמחי לפתיחת הבצק

מחממים תנור ל-200 מעלות
צולים את הבטטות שלמות בקליפתן עד שהן רכות מאד ולפחות צד אחד שלהן ממש נשרף.
בעזרת כף מעבירים את תוכן הבטטות לקערה, מתבלים במלח, פלפל ואגוז מוסקט ומועכים במזלג למחית חלקה.

בקערה נפרדת מפוררים את הגבינה המלוחה לפרורים קטנים ומתבלים בפלפל שחור.

לאחר שהבצק נח, מעבירים אותו למשטח משומן ויוצרים גליל בקוטר של כ-4-5 ס״מ. חותכים את הגליל ל-15 כדורים קטנים. משמנים שוב את המשטח ומרדדים כדור בצק למלבן דקיק. מורחים שכבה דקה ממלית הבטטה ומפזרים מעט עירית. מגלגלים את המלבן מהצד הרחב שלו לנחש, אותו גוללים לצורת שבלול. בעזרת אצבעות משומנות (מוסיפים עוד מעט שמן למשטח אם יש צורך), משטחים את השבלול לפיתה דקה.

למלוי בגבינה מלוחה, חוזרים על פעולת פתיחת הבצק, מפזרים מתערובת הגבינה והפלפל וחופן קטן של בצל ירוק, מגלגלים ומשטחים כמתואר למעלה.

מחממים מחבת כבדה, וצולים את הפנקייקים עד שעשויים היטב מכל צד.
יש שבשלב זה מטגנים אותם בשמן, לטעמי זה מיותר.











יום שלישי, 24 בינואר 2017

איפה הייתי ומה עשיתי בבולגריה

יש שלב בחיים שבו את מבינה, שאת המתנות הכי שוות, רק את תתני לעצמך.
כן, אפשר לרמוז לקהל, אפשר לחכות שישאלו אותך (ואז תהיי נבוכה מכדי לענות) ואפשר פשוט לדבוק בגישת ״אם אין אני לי, מי לי״ ולדאוג לעצמך.

באפרת לוזנוב ובבלוג הקסום שלה, my lovely mess, התאהבתי עוד לפני שידעתי שאני עומדת להפוך לצלמת בעצמי. טוב, אם נהיה כנות, קצת שנאתי אותה בהתחלה. בעיקר כי גידול ילדים קטנטנים נראה אצלה כל כך נינוח, מושקע וכמובן - פוטוגני.

אחרי שסלחתי לה על כישרונה הרב, כמעט למדתי אצלה לצלם ובסוף הדברים התגלגלו אחרת, ואני המשכתי לעקוב מרחוק אחרי כל מעלליה. מבטיחה לעצמי שיום אחד ניפגש.
מי ידעה שזה עומד לקרות בתוך ערימת השלג הענקית, ששמה בולגריה?

הדנובה הקפואה
כשאפרת הודיעה שממשמשת ובאה סדנה לצלמות, לדעתי הייתי הנרשמת הראשונה. קחי אותי אפרת שכזה. קופצת על ההזדמנות לנטוש לרגע מאחור את השטף של החיים, העבודה, החוגים של הילדים והכביסה ולהיות רגע, לכמה ימים, רק אני.

פורטרט עצמי בסטודיו של בויאן

איפה היינו? בוידין, עיירת מגוריה של אפרת. מרחק 4 שעות נסיעה מושלגת מסופיה. שם היא הקימה לעצמה אי קסום של רצפות עץ ואנתרופולוג׳י מאחורי דלת אדומה. 6 צלמות ועירית בירן אחת על קסמי האוכל, לשני ימים ושלושה לילות, של צילום ואכילה אינטסיביים.

אני יכולה לכתוב פוסט שלם ומשתפך, על הבנות המוכשרות והמרתקות, על התפאורה מסביב (בית קטן בערבות בולגריה הלא פשוטה), על האוכל שאין מספיק מילים לתאר את טעמו ויופיו (באדיבות ידיה הברוכות של עירית והמוצרים הנהדרים שסיפקו ריסטרטו), אבל המציאות, כפי שעלה בשיחותי עם אפרת לא פעם, היא מורכבת יותר וזה יופיה.

רגע של נטישת מצלמה / צילום: אפרת לוזנוב

והאמת היא, שלא לקחתי את עצמי לסדנה הזו רק כדי לצלם בלי סוף. את זה אני עושה פה, בבית.
נסעתי כדי להתבונן קצת על הצילום מהצד. למצוא מימד חדש בעשיה שלי, להבין יותר את הבחירה הזו ואת הדרך בה אני פועלת בתוכה.

מרק ערמונים, תפוחים וצ׳ילי
צולם וסוגנן יחד עם מיטל דור
כך שמצאתי את עצמי דווקא מניחה את המצלמה לא פעם, מתבוננת, מקשיבה לעצמי, מקשיבה לאחרות. בוחרת את הרגעים בהם אני מצלמת ואת הרגעים שבהם אני מתמסרת לשלג ולשקט שבחוץ, או לחריצת ניוקי.




שנאכל משהו? / צילום: אפרת לוזנוב
מה עשינו? צילמנו, ברור. אכלנו, ברור. והרבה גם טיילנו, דיברנו, דישדשנו בשלג על גדת הדנובה הקפואה, צחקנו, קצת בכינו פה ושם, התפעלנו מלולי ולולה (בשמות הבלוג הידועים שלהם) המתוקים של אפרת, התאמצנו לא להחליק על הקרח (זה שלא התרסקתי על הישבן אפילו פעם אחת זה בגדר נס) ובהינו המון בלבן הלבן הזה שנח על הכל כמו שמיכה משגעת.

אחרי יומיים וחצי עמוסים, המשכנו ארבע אמיצות, לעוד יומיים בסופיה. ופה מגיע החלק התיירותי של הפוסט:



המלצה ראשונה: ביחרו לכם מלון במרכז ממש. אנחנו לנו בלוק אחד רזה מהמדרחוב הראשי, ויטושה, וזו התגלתה כהחלטה משובחת. היות והמחירים נמוכים למדי, התפנקנו במלון המושקע יחסית - מחמם מגבות והכל.


לא הספקנו לעשות המון, בכל זאת יום וחצי כולל שלג (שגם ירד בפועל כמעט מחצית מהזמן), אבל בכל זאת שינסנו גרביים תרמיות ונסענו לשוק הנשים - Zhenski Pazar. אני משערת שכשמזג האויר ידידותי יותר, השוק הזה יותר עליז וצבעוני, אבל אנחנו מצאנו אותו יחסית דל בתנועה.

אחרי לא מעט התלבטויות (עקב מינוס לא מעט מעלות), בניצה אחת די גרועה ונסיעה עם נהג מונית רמאי (כל השאר היו חביבים למדי) יצאנו לסיור אוכל. ענבל כבירי, שהיא גם צלמת מהממת, גם אישה ספונטנית ואמיצה וגם אחלה שותפה לחדר מצאה לנו את ה- Balkan Bites - סיור אוכל חינמי שיוצא מדי יום לסיבוב בין כמה מהמקומות המוכרים פחות בעיר.

אלנה, המדריכה הידענית בשורטס, סיפרה לנו אנקדוטות מההיסטוריה הכללית והקולינרית של בולגריה, תוך כדי טעימות בבתי האוכל השונים.

חומוס, יוגורט מתובל וכרובית אלמוג מוחמצת ב- Bagri

טעימת קרקר עם גבינה (בולגרית כמובן) ופלפל מוחמץ ב- Lavanda
אז איפה לאכול?

Grape Central - בר יין מקסים, עם תפריט יין גדול בהחלט - מקומי וכלל אירופאי. אוכל מצוין בכיוון איטלקי, אבל מוכוון תוצרת מקומית. טיפה יקר יחסית למחירי סופיה, אבל עדיין זול מאד.

Supa Star - בר מרקים בעל שני סניפים (Supa Star 2). תמורת 10 לבה (20 שקלים), תקבלו קערת מרק ענקית, שתיה ושפע של קרוטונים.

Bagri - מסעדה שפגשנו בסיור וחזרנו אליה לארוחת ערב. מסעדת הסלואו פוד הראשונה בבולגריה, ובהתאם מתמקדת באוכל ותוצרת מקומית אבל עם טוויסט עכשווי. אנחנו חגגנו את סיום השבוע המשותף שלנו יחד בשוטים של מרק שורשים כתום, פלאפל דוחן, פולנטה צרובה עם פטריות וצלעות חזיר בבישול ארוך על לביבות פירה מטוגנות. אה, וגם טארט שוקולד עם זיתים מיובשים מעל.... זו היתה מנה קצת פחות מוצלחת.

מקיסטה (הגרסה הבלוגרית לסופגניה) ב- Mekitsa and Coffee



יום שבת, 10 בדצמבר 2016

ליד הקפה - עוגת שוקולד ושמן זית

* כן, כן, היא נטולת לקטוז ואפילו נטולת גלוטן.

השבוע יצאתי לדייט עם חברה.
אחרי לא מעט שנים של תינוקות / פעוטות / אין לי כוח לחיות / תנו לישון שעתיים ברצף / מתרסקת ב-9 על הספה כי תיזזו אותי כל היום - פתאום, אני מתחילה להרגיש שהילדים קצת גדלו. קצת.
במידה כזו שעוד אפשר לכווצ׳ץ׳ אותם באהבה על בסיס יומימי, אבל גם לנשום מסביבם ולהגיע לערב עם אויר בריאות.
אז יצאתי עם חברה טובה, לערב תל אביבי כיפי, שכלל אפילו סרט (מנצ׳סטר ליד הים - לכו לראות, אם בא לכם גם שימחצו לכם את הלב וגם להתאהב קצת בקייסי אפלק).



וככה, בעודנו מטיילות לנו ברחובות בין רוטשילד לקינג ג׳ורג׳, שומעות את קולות סוף היום של בתי משפחות אחרים (שבהם איזה הורה התרסק או התרסקה על איזו ספה ב-9, אבל בתל אביב), הבנו כמה בכל זאת הרגע הזה נמצא מחוץ לרצף הרגיל שלנו.

ברגיל שלי, למרות שהתרברבתי קודם על הילדים הגדלים, דייט עם חברה הוא בעצם העודף שמקבלים כשמפגישים שני זאטוטים, בני בערך 4, לאחר צהריים של ׳אמא אל תלכי׳ ומהלכי גישור בין זה שרצה לשחק בדינוזאורים וזו שרצתה לבנות בקוביות (who am I kidding? הן תמיד רוצות לשחק ב׳משפחה׳ או ב׳מסעדה׳).

אזכשמזדמנת (מילים נצמדות זה מרגיז, אבל לפעמים נולדת לה ככה מילה חדשה ומפתיעה) אלי אמא שכזו, בא לי לנצל את ההזדמנות, ולהנות גם אנחנו, מזמן כזה שהוא שווה יותר. שהוא לא רק שארית של מפגש ילדים.

אני לא שותה קפה, אני קצת ידועה בזה כבר, אבל את החברות שלי אני אוהבת לפנק, בקפה של בית, אבל טוב. הקפה החדש של עלית, שמחוזק באספרסו, סגר לי את הפינה.

אבל מה הוא קפה, משוכלל ככל שיהיה, בלי עוגה טובה? ממש טובה? ולא רק טובה, אלא גם בלי רגשות אשמה כמעט (בכל זאת סוכר). לא שלי, לי יש אפס רגשות אשמה ביחס לעוגות, אבל לחברות לפעמים יש... (אתן כולכן רזות, מהממות ובלונדיניות ואתן יודעות את זה!).
עוגת שוקולד (איכותי, 70%, כבר דיברנו על זה שזה על תקן פירות) ושמן זית, ללא גלוטן וללא לקטוז. אחת המדהימות שדגמתי לאחרונה.
המתכון הוא מתוך House & Garden, שזה מגזין שאני מתעלמת מקיומו באופן כללי משלל סיבות (קנאה, קנאה וקנאה), אבל העוגה באמת באמת מעולה.

עוגת שוקולד ושמן זית

מתאים לתבנית בקוטר 20״ (אני אפיתי בתבנית 24״ ולכן העוגה יצאה נמוכה קצת, לי אישית זה מתאים בגלל היחס בין עוצמת הטעם, המאד שוקולדי, לגודל הפרוסה, אבל לשיקולכם).

200 גר׳ שוקולד איכותי, 70% מוצקי קקאו (אל תוותרו פה) - מטבעות או קצוץ
125 מ״ל שמן זית כתית מעולה
200 גר׳ סוכר
2 כפות שקדים טחונים
קמצוץ מלח גס
5 ביצים מופרדות

מחממים תנור ל-180 מעלות.

משמנים את התבנית בחמאה ומרפדים את תחתיתה בנייר אפיה, שנגזר לעיגול בקוטר המתאים.

מניחים את השוקולד בקערה גדולה וממיסים אותו מעל סיר עם מים רותחים (באן מרי).
לאחר שהשוקלד נמס, מזליפים לתוכו את שמן הזית, תוך כדי ערבוב. מוסיפים 2/3 מכמות הסוכר, וממשיכים לערבב עד שהסוכר נמס.

מורידים מהאש ומערבבים פנימה את השקדים הטחונים, המלח ואת החלמונים - אחד אחד, תוך כדי ערבוב. בשלב זה התערובת תהפוך גרגרית ומוצקה יותר.

במיקסר עם אביזר הקצפה, מקציפים את החלבונים במהירות גבוהה. לאחר שהקצף עולה מעט, מוסיפים את יתרת הסוכר בהדרגה ומקציפים עוד כ-3-4 דקות, עד שהקצף לבן ויציב מאד.

בעזרת מרית, מעבירים כרבע מהקצף לתוך תערובת השוקולד ומערבבים בתנועות קיפול עדינות. מוסיפים את יתרת הקצף וממשיכים לקפל עד שהתערובת אחידה. מעבירים לתבנית ומיישרים בעזרת המרית. אופים 35-40 דקות (תלוי בגודל התבנית שבחרתם - אם העוגה נמוכה יותר, האפיה תהיה קצרה יותר).

** רוצים לקבל עדכונים על פוסטים חדשים? למעלה מימין תמצאו תיבת הרשמה חמודה ממש.

מוזמנים ליצור תחתיות לקפה יחד עם נעה סטוקלין מהבלוג יצירתילי

**פוסט בשיתוף קפה עלית

יום שני, 7 בנובמבר 2016

מאפה פסטה ותרד אישי

השלמנו השבוע בניית פרגולה במרפסת.
זה ארוע משמעותי, כיוון ש-א. יש לנו נטיה כללית להתחמק מפרוייקטים גדולים ו-ב. היא חלק מהתרחשות קצת גדולה יותר שמתוכננת לקרות בחצר הזעירה שלנו, ושאני משערת שעוד ידובר עליה.

לא  עברתי הרבה דירות בחיי, וגם כזוג, מצב המגורים שלנו יציב יחסית. ועם זאת, לוקח לנו המון זמן להתמקם בבתים שלנו.
אני מדברת על שנים.
ארוכות.


אפשר לספר מיתולוגיות, כמו ספסל הגינה ששימש כספה בסלון שלנו יותר זמן מהצפוי, או על כך שאנחנו עדיין גוררים ריהוט סטודנטים בחלקים מסויימים של הבית, מסרבים להתבגר ולרכוש חפצים שנמדדו והוזמנו, יחד עם סט כריות תואם ותחתיות לכוסות.
מסרבים להתבגר.
כי מי צריך להתבגר? או תחתיות לכוסות?

ואז בכל זאת, מגיע הרגע הזה, בו תופסים את הראש ומפנימים את הגיל הביולוגי שלנו.
מבינים שאולי, אחרי מחצית מהחיים, אפשר בכל זאת לבנות פרגולה.
ולקוות שנוכל לשבת בצילה, יותר זמן מזה שהפחדים חושבים שיהיה אפשר.


כשאני מצליחה להניח את הפחדים בצד (לפרקי זמן קצרים של שאננות), אני בוחרת לארח חברים ומשפחה.
יש אנשים שאוהבים לעשות קמפינג או לרוץ מרתונים - אנחנו אוהבים להאכיל ולהשקות אנשים.
לכן הפרגולה, לכן תוכניות ההמשך (שהן בעצם של בעל הזקן והחלומות) ולכן מאפי פסטה אישיים.



כי אישיים זה כיף וגם חגיגי. 

וכי מאפה פסטה זו גם דרך נפלאה להתמודד, כשנשארת במקרר קופסה של פסטה מבושלת, אבל הרוטב אזל. 

מאפי פסטה ותרד אישיים

כ-12 מנות

1 חב׳ פסטה מבושלת ׳אל דנטה׳
צרור גדול (כזה שממלא שקית סופר) של תרד טורקי
1 בצל גדול חצוי ופרוס דק (לא קצוץ)
3-4 שיני שום פרוסות
מעט שמן זית לטיגון
מלח גס
פלפל שחור טחון טרי
1 כף סויה

לבשמל גבינת עיזים

50 גר׳ חמאה
2 כפות קמח
1 כוס חלב
150 גר׳ גבינת עיזים רכה (כמו ׳פרומעז׳), פרוסה לעיגולים

מעט פרמזן מגורר לפיזור


שוטפים את התרד היטב מחול ושאר חברים, מנערים מעודפי מים וקוצצים את קצות הגבעולים (משאירים את עלי התרד שלמים).
במחבת רחבה, מחממים את שמן הזית ומוסיפים את הבצל ומעט מלח גס. מאדים יחד כ-2-3 דקות, עד שהבצל מזהיב קלות ומוסיפים את התרד והשום. מאדים יחד תוך כדי ערבוב, עד שהתרד מאבד את כל נפחו. מתבלים בסויה ופלפל שחור.

מכינים בשמל גבינת עיזים:
בסיר קטן ממיסים את החמאה.
מוסיפים את הקמח ומערבבים בעזרת כף עץ, עד שהקמח נטמע כולו בחמאה.
מוסיפים את החלב בהדרגה, תוך כדי ערבוב מתמיד ליצירת תערובת חלקה - בשמל קלאסי בשלב זה.
ממשיכים לערבב וממיסים פנימה את קוביות גבינת העיזים. התערובת תהיה רכה וחלקלקה - תתענגו על הרגע הזה.

מחממים תנור ל-180 מעלות.

מערבבים את רוטב הבשמל לתוך הפסטה המבושלת, עד שכל הפסטה מכוסה.
אם במקרה השתמשתם בפסטה שחיכתה במקרר, כדאי להשרות אותה חצי דקה במים רותחים לפני הערבוב, כדי לשחרר הידבקויות ולהקל על העסק.

משמנים 12 קוקוטים במעט שמן זית או חמאה.
ממלאים כל קוקוט בפסטה בבשמל באופן כזה, שבצד אחד נשאר עמק קטן. בתוכו נניח כף נאה מהתרד המאודה.

מפזרים מעט פרמזן מעל ואופים כ-20 דקות, עד שהמאפה מזהיב.