דרום איטליה - חלק שני ואחרון (פוליה ואברוצו).

תנומה לגיטימית. אלברובלו - פוליה.

יש לי נטיה קלה לאימפולסיביות.
פתאום נכנסת לי יתושה לראש ואי אפשר להזיז אותי ממנה.
כך קרה עם פוליה.

שיטוטי אינטרנט הפגישו אותי עם כמה תמונות (כן, היתה מעורבת פסטה בעניין) שיכלו לי, ומכאן הדרך לנתיב מזרחה היתה קצרה מאד.

Trulli life

פוליה

פוליה (Puglia) - העקב של מגף, דומה קצת לישראל על סטרואידים + בתי גמדים חמודים. מישורים עצומים של כרמי זיתים וענבים, לכל כיוון שתסתכלו, משובצים בבתי ה-Trullo העתיקים ומחודדי הכיפה.
פוליה היא המחוז שמייצר את כמות שמן הזית הגדולה ביותר באיטליה, וכל מה שתאכלו כאן משופע בו. יחד עם זאת המטבח פה, הוא מה שנקרא Cucina Povera - מטבח עניים, שזה בערך האוכל הכי טעים שאתם יכולים לדמיין ועוד קצת.

Trullo Breakfast

יעד הלינה הנבחר שלנו, לבקשת הבכור שהיה שותף פעיל בתכנונים, היה בית טרולו שכזה, בסנטה לוצ׳יה שליד העיר החביבה בהחלט, מונופולי.

שיא עונת הפטריות. רכשתי במו ידי.

אמנם אנחנו כבר עתירי נסיון ב-AirBNB, אבל משפחה חביבה כזו טרם פגשנו. מארי-אנטואנט, בעלת הטרולו, קיבלה את פנינו יחד עם אמה ובתה. השולחן היה עמוס עוגות מאפה ידיה, פירות מהבוסתן המשפחתי וטוסטים קטנים שעליהם עגבניות טבולות בשמן זית ואורגנו - כיבוד אופייני לאיזור, שהילדים התעקשו להכין לארוחות הבוקר בהמשך.
לצערנו נאלצנו לעזוב את המשפחה המקסימה הזו אחרי שני לילות, עקב בעיות חשמל ומים מחרבות חופשה. לזכותם יאמר, שהם עשו ככל יכולתם לתקן וקיבלו בהבנה את עזיבתנו.

אבל הכל לטובה. את שלושת הלילות הבאים, בילינו בטרולו יפיפה פי כמה, והכי חשוב בתחילת נובמבר - מחומם!

לפוליה הגענו בכלל בגלל בארי (Bari). שאינה מכלילות החן או היופי, ורחובותיה העתיקים, מזכירים את אלו של כל עיר דרום איטלקית אחרת, בכביסה המתנופפת שלהם. אבל בבארי, יש רחוב אחד, שחייבים לבקר בו.

סימטת הפסטה נמצאת ממש מול המצודה העתיקה, שני צעדים ימינה מהגלידריה המצוינת Gelateria Gentile (וזה הכי לגיטימי להאכיל 3 ילדים גלידה לארוחת בוקר), על גלידת השקדים הנהדרת שלהם.
שם, מתחת לקשתות ולפתחי המטבחים שלהן, יושבות הנונות בין הנכדים, ופותחות (חותכות? מרדדות? מוזמנים לעזור לי כאן) אורקייטה בעזרת סכין, ליבוש ברחוב על גבי רשתות.

אם אתם מתפתים (כמונו) לרכוש מהגברות החביבות האלו, שימו לב (בשונה מאיתנו) שבפסטה הזו כדאי להשתמש מייד, ולא לנסות לאפסן אותה במזוודות עד ארץ הקודש. פסטה עם עובש זה מבאס.

אם אתם משפחה עמוסת ילדים, או זוג, או שלישיה, ושוטטתם חסרי מטרה בבארי יום שלם, כי הקדמתם מדי לסמטת הפסטה (כשקר מדי הדלתות נשארות סגורות) ואיחרתם לשוק הדגים. תוכלו לפחות להתנחם במסעדה מקסימה שמגישה מבחר מיוחד וטעים של מנות פסטה מקומיות (איך אתם עם אורקייטה מבצק חצילים או חומוס?), לצד חצי מנה פסטה פומודורו לכל ילד.
Terranima ב- Via Nicolo Putignani 213. שווה להרחיק בשבילה כמה דקות של הליכה מהעיר העתיקה.

Salumeria בבארי

Pasticciotto - מאפה מקומי, ממולא קרם וניל ודובדבני אמרנה

השיאים של פוליה נמצאים בערים הלבנות.
לא הספקנו, לצערנו לבקר בכולן (חייבים לחזור).
הן הקסימו אותנו במבוכי הסמטאות שלהן ובפרטים בקטנים שנגלו בכל פעם מעבר לפינה.

ביקרנו ב-Loccorotondo העגולה, שממנה ניתן להשקיף על כל עמק Val d'Itria משובץ הטרולי.

פבלו?

ב-Cisternino החרדנו את השלווה של מנוחת הצהריים, בריצה נמרצת בככר ובין הסמטאות. וגם בדקנו את הטרנד המקומי של הקצביות שהן גם מסעדות. במצ׳ריות המקומיות תוכלו לבחור ישירות מהויטרינה של הקצב, מה יצלה עבורכם לארוחת צהריים - מלבד סטייקים ונקניקיות טובות, תוכלו למצוא גלילים של פרשוטו או בשר פרוס דק, גבינות ועלים ירוקים בהרכבים שונים שגם הם יעלו על הגריל. כל זה, לצד תפוחי אדמה, צ׳יקוריה (עלים ירוקים צלויים) ויין מקומי, יסדר אתכם לא רע. אני לא ממליצה על הספציפי שאנחנו אכלנו בו, כי השירות בו היה כל כך מגוחך, עד שהוצאנו בעצמינו כוסות יין מהארון. אבל יש שם מבחר לא רע של אפשרויות אחרות.

גם בלאברובלו יש גלידה מצוינת

באלברובלו תמצאו את ריכוז התיירים והמוסדות התיירותיים הכי גדול באיזור (כלומר רחוב קטן + 3 סמטאות), יחד עם מקבץ בתי Trulli צפוף וחינני.
המקומיים, דרך אגב, חושבים שאלברובלו ממוסחרת (מה שנכון, בקנה מידה של איזור דל תיירות) לגמרי וימליצו על מונופולי כיעד עדיף ואמיתי יותר.

מונופולי

אז מונופולי, על הנמל הקטן שלה, הפכה לעיר המחוז שלנו לחמישה ימים.
מישהו, איפשהו, הבטיח שולי אוייסטרים שמפצחים אותם על הרציף לפי בקשה.
אנחנו לא מצאנו אותם. מצד שני גם חיפשנו את השוק ביום הלא נכון, אז יצאנו קצת קלולסים.

במונופולי פגשנו את הסייסטה האיטלקית בשיאה.
כשכפר קטן מתרוקן בשעות הצהריים, זה איכשהו נראה סביר.
אבל כשהכיכר המרכזית, של עיר משמעותית יחסית בגודלה, הופכת דוממת לחלוטין באמצע היום, זה כבר מעלה חיוך. וגם מאפשר לשני הורים לשבת, בזמן ששלושה ילדים מקיפים את המזרקה בריצה שוב ושוב, ועוד פעם אחת.

הטיול הזה היה ברובו כזה של מבוגרים. לא הכנסנו פארקי שעשועים ומוזיאוני ילדים ללו״ז - בעיקר כי לא בא לנו, וגם כי החלטנו שגלידה ופיצה על בסיס יום יומי זה בידור מספק.
אבל פה ושם זכרנו את חובתנו ההורית ואת העובדה שרחובות, מקסימים ככל שיהיו, נוטים לשעמם אותם לפעמים.

ב- Castellana Grotte, הצעדנו אותם 3 ק״מ מתחת לאדמה, כדי לראות את אחת ממערות הנטיפים היפות בעולם ובתמורה הם נשלחו לשלוש שעות של התנדנדות בין העצים ב- Indiana Park הסמוך.

מתקרבים לסיום.

את השעות האחרונות שלנו בפוליה, בילינו ב- Polignano A Mare.
השמש כבר כמעט שקעה. הרחובות היו כרגיל ריקים, החוף עטור הגשר המקומי המפורסם היה מרטיב רגליים כראוי, והדייגים תפסו את מקומם על קצה המצוק.
והכי חשוב - מצאנו אוייסטרים.

פוליה רחוקה למדי מרומא, משם יצאה הטיסה שלנו הביתה, מה שהביא לכך שהפרק האחרון בטיול (ותיכף גם הסיפור המובטח על ענייני אזורי נוחות) מתרחש באברוצו.

חווה.
עם חיות. המון חיות.
משפחה מארחת, עם ילדים משלה ואמא רוכבת סוסים שאופה ומבשלת.
נשמע מעולה, לא?

לפעמים כשנוסעים רחוק, זה מזכיר לנו דברים שידענו כבר מזמן.

ולא כל דבר מתאים לנו.
כשאני אומרת ״לנו״, אני מתכוונת למבוגרים שבחבורה.

כי הילדים מבחינתם, היו מוכנים לעבור לגור עם קרלו וקלאודיה על ארבעת בניהם בריאי הגוף, עשרת הכלבלבים, ארבעת החזירים, חמשת הסוסים ואינספור התרנגולות, עיזים, כבשים, אווזים וחמורים שלהם.

אנחנו, סוציומטים שכמונו, קצת פחות מתלהבים מלישון דלת מול דלת חדר המתבגרים הביתי, או מהמבוכה בלבקש קצת חלב כל ערב בזמן שהם צופים בטלויזיה.
אבל זה אנחנו. הם היו מארחים נפלאים.

Parco Nazionale D'Abruzzo Lazio e Molise הוא מקום יפייפה. בפרט אם תכננתם היטב והגעתם יחד עם הסתיו מצהיב ומאדים העלים.
לא הספקנו הרבה; טיילנו בוקר אחד בשמורה (לפחות עד שנרטבו הנעליים ונקרעו המכנסיים), האכלנו את הסוסים בתפוחים, ליטפנו כלבלבים שאך נולדו, אכלנו ביצים טריות מהלול, טעמנו סטייק צלוי על אש האח הפתוחה (ממטעמי אברוצו) וצלעות כבש מקומיות.
וזהו.
לא רע.

ושוב המלצות בקטנה:

גלידריה מצויינת עם אוסף מגדלורים ראוי לשמו באלברובלו:
Gelateria Arte Fredda, Largo martellotta, 47

מסעדה רשמית למראה, אך עם עליצות מתפרצת למראה אנשים קטנים - במונופולי -
La Locanda, Piazza Garibaldi 27, Monopoli
פירות ים ודגים מעולים ממש.

Pescaria
משהו בין דוכן למסעדה.
מבחר מרגש של צדפות, פירות יום ושאר פינוקים באווירה צעירה ועדכנית באופן מפתיע.
הילדים הסתכלו עלינו בשאט נפש, לוגמים אוייסטרים.
Via Roma 29, Polignano a Mare

גלידרייה מעולה ב-Pescara, שלא עשינו בה כלום חוץ מלאכול גלידה בהמלצת אופיר קדרון המדהימה, שגרמה לי להתבאס קשות שאין לנו עוד שבועיים לפחות באיטליה - תציצו באינסטגרם שלה לעוד קצת טעמים מאברוצו
Riverano Gelato
Via Venezia14, Pescara

וחייבת להמליץ בחום רב על הטרולו המהמם של קלאודיה וסרג׳יו
אמנם מצאנו אותם ב-Airbnb, אבל מפאת הבלגן הכללי שהיה כרוך בלארוז באמצע הלילה וכו׳, המפגש איתם היה כבר ישיר. לכן אנחנו לא יכולים לשבח אותם בטרוף באתר.
טרולו שעבר שיחזור קפדני ע״י צמד האדריכלים הצעירים והמקסימים האלו, עם חצר ענקית עטורת סוכות גפנים. שווה ביותר!

פיספסתם את החלק הראשון? הנה הוא כאן
וכדי שלא תפספסו, אפשר להרשם לקבלת עדכונים ממני, שם בצד ימין למעלה.

Tweet

דרום איטליה - חלק ראשון שהוא על חוף אמלפי ועוד קצת

הפוסט הזה כותב את עצמו בכל פעם מחדש.
כי אפשר לספר את הטיול הזה מאינספור כיוונים וזויות.

הוא מתחיל מהרצון לאסוף את הקן הפרטי שלנו, ולהתנתק קצת מכל רעשי היומיום.
רק להיות יחד, במקום כלשהו.
נופים מעלפים ואוכל טוב זה בונוס מבורך.

אז נסענו לאיטליה.
שני הורים, פלוס שלושה ילדים, פלוס חלומות על נונות מכינות אורקייטה ברחובות וגיבוש משפחתי, פלוס כמה מזוודות שלא נארזו בחוכמה יתרה (פוסטים מהממים של בלוגריות שחושפות את ערכת הנסיעות המושלמת שלהן - לא כאן).
הפוסט הזה (שהתארך כל כך עד שבעצת חברה חכמה חילקתי אותו לשניים), יספר קצת על המסלול שעשינו, חלקו באיזורים קצת פחות צפויים של המגף, על טיול בהרכב משפחתי מלא ועל כך שבין סימון עשרות כוכבים על מפה ובין המציאות יש לפעמים רווח גדול.

אטרני - בדרך לאמלפי

לא היינו בשווקים הפעם, כי פיספסנו את היום יותר מפעם אחת. למעט שתיים שלוש גלידריות, לא דגמנו כמעט אף מסעדה שסומנה מראש. לא הצלחתי לצלם את הלחם המושלם של פוליה במאפיה. לא קנינו דגים טריים מדייגי הנמל ורצנו לבשל. לא אכלנו שיפודים באברוצו. לא קינחנו בבורטה.
אבל היה טוב. כל כך טוב.

חוף אמלפי

אחרי שתקענו דגל בקודקודו או יותר נכון במכתשו הלא מעשן (לאכזבת הילדים) של הווזוב, התפתלנו עם הכביש לעבר חופי אמלפי.
בפומפיי לא ביקרנו ובכך פתחנו את אחד המוטיבים המובילים של הטיול - לשחרר את הלו״ז.
כשנוסעים בסוף אוקטובר, דקה אחרי שכל מדינות אירופה (וישראל בתוכן, למרבה הפלא) עוברות לשעון חורף, מגלים שהימים די קצרים.
אז מספיקים מה שמספיקים. השאר יחכה לביקור הבא.

השתכנו בדירה משקיפת ים ומרווחת ב-Praiano. עיירה שקטה וידידותית סמוך ל-Positano המפורסמת ביפייפיותה. חמש דקות מהדירה גילינו את KASAI, המסעדה שזכתה להיות חביבת הטיול בזכות אוכל איטלקי-מודרני קליל (איך אתם עם שרימפס מאודים על עלה לימון?), ערמונים כנישנוש פותח וצוות חייכני ועליז במיוחד. דקה וחצי לצד השני התמקם לו סופרמרקט קטן, שסיפק מוצרלה די בופלו לארוחת בוקר וממתקים לבן 3 שסבלנותו פקעה, ובאחד הבקרים פגשנו אפילו שכן חביב שהתנדב להסיע משפחה בת חמש נפשות לפוזיטנו ככה סתם, כי הוא בדרך לשם ממילא.

רצועת החוף הזו, על כבישיה הפתלתלים ולימוניה העצומים, היא בהחלט אחד המקומות היפים בעולם.
לפני הנסיעה דאגנו הרבה מיכולת ההתניידות בו עם ילדים ובפרט עם צעיר הצוות, ושמחנו להתבדות.
אחלה באמלפי עם ילדים.
במקרה הכי בעייתי, של תינוק ישן בעגלה, כמעט תמיד תוכלו למצוא כביש משופע שיעקוף את שפע המדרגות, אולי באריכות אבל במתינות. הכל בסדר כל עוד הולכים בטור עורפי בשוליים הלא קיימים. השלישייה שלנו למדו מהר מאד לצנוח לפזצטא מאחורי מכונית חונה, עם הישמע טרטור אוטובוס מתקרב.

רקפות בקפרי

מה עושים בחוף אמלפי?
בוהים בנוף. המון.
זה מדהים כמה אפשר להסתכל על הים, ביחוד כשהוא ממלא את כל החלון ולתוכו משתפל מצוק משובץ בתים צבעוניים.
מטפסים במדרגות ואז יורדים.
משכשכים רגליים בים ונרטבים עד הצוואר, בגשם.
מתרעננים עם גרניטה לימון.
אוכלים דגיגים זעירים ושרימפס מטוגנים מקונוס נייר.
משתדלים לא להידרס.

איש עם זקן ודגים מטוגנים בקונוס נייר.

שטים לקפרי. מבינים שלא באמת עשינו עבודת הכנה יסודית לפני וטועים בדרך למעבורת ואחר כך גם על האי.
רודפים אחרי יונים במקום להכנס לעוד מוזיאון.
אוכלים את הקפרזה הראשון שמוצאים, כי לילדה אחת כואב הראש. היא כבר תתמקד בשאר הטיול בפיצה מרגריטה ופסטה פומודורו.

היא יפייפיה, רצועת החוף הזו.
ואין כמו ביקור מחוץ לעונת התיירות, כשהצפיפות סבירה והאור מושלם.

ראוולו

תכלס. אמלפי.

פאסטום ומאטרה

ממשיכים הלאה.
היעד הבא שלנו היה העיר Matera, שנמצאת במרכזו של המגף הדרומי.
בדרך עשינו סיבוב קטן כדי לבקר קצת ארכאולוגיה (ולנסות לדלות מהזכרון שיעורים בתולדות האדריכלות מגלגול קודם כמעט) ואת עמק חוות הבופלו שב-Paestum.
ב-Paestum יש אתר יפייפה ובו שלושה מקדשים רומאיים, שעומדים כמעט בשלמותם בלב שדות ירוקים.

מסתבר שיש שם גם מצבור מעריצות של קטנטן הבית....

יותם והגרופיז

באיזור שנמצא מדרום לסלרנו, יש לא מעט, או אפילו הרבה חוות בופלו.
בערך כל 100 מטר מודיע שלט באותיות ענק על מוצרלה למכירה ועוד שלל מוצרי חלב בופלו.   ביקרנו בחוות Tenuta Vannulo. לצערינו החמצנו את הסיור המודרך שלהם שמתקיים רק בשעות הבוקר (לשחרר את הלו״ז, כבר אמרנו?), אבל התפנקנו על גלידה חביבה מחלב בופלו והתרוצצות עליזה ברפת.

למרות מאבק עיקש נגד החשיכה היורדת ואויבתנו המושבעת, קריינית ה-GPS, ל-Matera הגענו רק בערב.
את מאטרה גיליתי רק בשלבי התכנון האחרונים של הטיול, ומהר מאד הבנתי שיש בה קסם ולבלות בה רק שעות ספורות זה לא מספיק, אז הוספנו תחנה ללילה אחד.

מאטרה היא עיר שמאוכלסת ברציפות כבר 17,000 שנה (כן, לא התבלבלתי), מהאדם הקדמון ועד ימינו. ובהתאם לכך, האיזורים העתיקים (Sassi) שלה הם מארג של בתים חצובים לתוך ההר ומערות שחיו בהן עד לפני פחות מ-100 שנה.
כבר אמרתי קסם?

את הלילה בילינו בחדר מערתי ב-B&B מקסים ביותר, עם נוף מהפנט אל אורות הלילה של ה-Sassi שהייתי יושבת מולם שעות, אם לא הייתי קופאת קלות.
למחרת שוטטנו, כמעט לבדנו, בין הרחובות העתיקים, כנסיות חצובות בסלע ובתי המערות הבנויים בצפיפות זה על גבי זה, משחקים בלדמיין איך זה לגור בחדר אחד עם סוס, חזיר ושתי תרנגולות.

עוצרת פה.
בקרוב ההמשך עם הרבה פוליה וקצת אברוצו וגם על יציאה אחת מאיזור הנוחות (שלנו לפחות).

מרכזת פה את ההמלצות הספציפיות הבודדות שיש לי.
אם תזדמנו לאזור:

KASAI
מסעדה ב- Praiano
סוג של ביסטרו איטלקי, אם יש דבר כזה, עם אוכל מעולה, צוות מקסים ומחירים סופר-שפויים.
כל כך מוצלח שחזרנו לשם פעם נוספת.
Via Umberto I 84, Praiano

Raki
כשעברנו ליד הג׳לטריה הזו בזמן חיפושי המסעדה לארוחת הערב, היה לי ברור שנקנח שם.
גלידה מעולה מחומרים טבעיים בלבד בצירוף ג׳לטו-מן (כלומר האיש של הגלידה) מקסים במיוחד.
Via Sab Cesareo 48, Sorrento

Fra I Sassi
ה-B&B המצוין שלנו במאטרה.
חדרים יפייפיים וארוחת בוקר מדהימה.

Tweet

פסטה ביתית והכנות לנסיעה

זה בדרך כלל מתחיל בתשוקה עמוקה לנוע. פתאום אני חייבת לבדוק מחירים של טיסות.
אבל בשונה מתחומים אחרים בחיי, פה דחיית סיפוקים זה דווקא לב העניין.
כלומר, כן, נזמין טיסה, אבל לעוד חמישה חודשים. כדי שאוכל לערוג אליה נצח קטן.

זה כמו חמצן.
מה הכיף בלהחליט ש׳בא לי פריז׳, לזנק על מטוס באותו סוף שבוע, והכל כבר נגמר לפני שמספיקים למצמץ?
אני נוסעת לאיטליה כבר חצי שנה. זה כמעט כמו טיול אחרי צבא.

האמת היא שאם לא הייתי מחזיקה כבר באי אלו כובעים מקצועיים, יש סיכוי שהייתי משקיעה את זמני בתכנון טיולים מקצועי. פיתחתי בשנות האינטרנט מומחיות לא רעה לעניין.
האיש שלצידי בקושי טורח לשנן את היעד, הוא יודע שהוא יקבל לו״ז מודפס רגע לפני הנחיתה.

היות ואנחנו לא עובדי מערכת החינוך, זמני החופשות שלנו פחות או יותר בידינו. מצד שני, אנחנו טיילי ׳תקציב׳ מה שנקרא. כלומר מחזיקים באחד מצומצם מתוקף המציאות והגנטיקה.
כך שהקונספט שלנו כולל טיסות low cost, דירות airbnb והזמנה הרבה זמן מראש מטעמים שהם לא רק מנטליים.
אחרי שמצאנו כרטיסי טיסה במחיר משמח לרומא התחלנו לתכנן את המסע.
דרום איטליה נבחרה הפעם כי ״אנחנו מוכנים לנצח לנסוע לאיטליה, אבל אפשר גם לבקר במקומות בהם עוד לא היינו״, ואחרי שהסתבר שעלויות הלינה שם שפויות ביותר, פוגגנו את הפנטזיות הזוגיות שלנו וצירפנו גם את האינדיאנים. יאללה שיהיה בכיף.

4 חודשים קדימה, אני אוחזת במפת גוגל מכוכבת (כלי נפלא, במיוחד כשמחפשים מקום לאכול). אני חייבת לעצור פה רגע לעניין הזה.
לפני 6 שנים, נסענו לשבוע לפריז - אז הייתי אותה חולת מידע שאני היום, אבל הסמארטפון עוד היה בתחילת דרכו. נסענו עם מפה שסומנו עליה עשרות מספרים לפי מפתח צבעים (כן פייר ארמה, גם אתה היית שם) שהפנו למסמך רב עמודים שכלל את כל השווקים, הפטיסרי, המסעדות וכל שאר המנעמים שלא הספקנו להגיע אליהם.
אם יש סיבה לחבב את גוגל, זה כוכבים על המפה. בעיני זה שווה ערך להמצאת מכונת הכביסה.
והמפות שלי שוות זהב. במיוחד אם אתם רעבים.

אולי זה פתטי, או גובל בשיגעון שליטה כלשהו, אבל אני מתענגת על רשימות עכשיו (ויש עדיין אי אלו שבועות עד שנסע).
רשימת ׳קניות לקראת׳
רשימת ׳בירוקרטיות לקראת׳
רשימה משותפת לאיש ולי דרך אפליקציית WorkFlowy (גיליתי את הדרך המושלמת להניע אותו לכל המעוניינים והמעוניינות)
רשימת ׳מה אלבש׳ (טוב זה רק אצלי בראש)
רשימת ׳איפה נאכל בחוץ׳
רשימת ׳כל השווקים בכל המקומות׳
רשימת ׳מקומות משמחי ילדים׳
רשימת ׳אוכל שחייבים לאכול בפוליה ו/או באמלפי ו/או באברוצו לפחות פעם אחת לפני שנמות׳

מוגזם?
יתכן שיש עוד כמה...

את הילדים אני מגייסת באופן חווייתי על ידי סיורים וירטואלים בלועו של הוזוב או הכנת אוריקייטה ביתית, למען יוכלו לעזור לנונות שיושבות בסימטאות בארי.

אורקייטה היא הפסטה האופיינית לאיזור פוליה שנמצא לאורך העקב של המגף האיטלקי.
עוד יהיה כאן פוסט שלם שכולו פוליה, אבל בינתיים מתכון.

אורקייטה

המתכון באדיבות מריו בטאלי

2 כוסות קמח סמולינה (סולת)
2 כוסות קמח לבן
כ-1/4 1 כוסות מים

מערבבים יחד את הקמחים ומוסיפים בהדרגה את המים תוך כדי לישה.
הלישה המומלצת היא ידנית, אבל היכונו, מדובר בעבודה בהחלט מאומצת.
לשים את הבצק כ-10 דקות, עד שהוא אחיד וחלק למגע.
מכסים את הבצק במגבת לחה ומניחים לו לנוח בטמפ׳ החדר לפחות 10 דקות (לדעתי מומלץ יותר).

מכינים את הפסטה

מחלקים את הבצק לכ-8 חלקים שווים ומגלגלים אותם לנחשים בקוטר של כ-1 ס״מ.
הבצק מתייבש מהר, אז הקפידו לכסות את החלקים שאתם לא משתמשים בהם כרגע.
את הכנת האוזניים עצמן קצת קשה להסביר במילים - סרטון עושה את העבודה טוב יותר.
את האורקייטה המוכנות פורסים על משטח ומניחים להן להתייבש.
לבישול: מרתיחים סיר גדול מים ומלח, וכשהמים מבעבעים מבשלים את הפסטה עד שהיא צפה.

האורקייטה נפלאות בשלל רטבים, יש להן גם כיס וגם צד מחוספס שאוספים היטב את הרוטב.
הפעם הלכנו על גרסת ׳העגבניות יקרות מדי ובאופן כללי אין כלום בבית׳ - כלומר, רוטב שמנת ואגוזים.

 רוטב אגוזים ושמנת

1/2 כוס אגוזי מלך
1/2 כוס אגוזי קשיו
צרור פטרוזיליה
4 שיני שום
1 כף שמן זית
500 מ״ל שמנת מתוקה 10%
50 גר׳ גבינת פקורינו מגוררת
מלח
פלפל שחור
אגוז מוסקט

קולים יחד את אגוזי המלך והקשיו ומניחים להצטנן מעט.
קוצצים את האגוזים, הפטרוזיליה והשום.
בסיר קטן מחממים את שמן הזית ומוסיפים את האגוזים, הפטרוזיליה והשום. מטגנים קלות, תורך כדי ערבוב כ-4-5 דקות. מוסיפים את השמנת, בוחשים ומבשלים יחד עוד כ-4 דקות עד שמסמיך מעט.
מוסיפים את הגבינה ומתבלים.

Tweet